טוען את השומרונים...

השומרונים, הקהילה השומרונית

ימים אחרים

סיפר
אורי בן תמים ששוני

סיפר: אורי בן תמים בן ישראל ששוני הדנפי (1923–1992)

כן, אז היו ימים אחרים. הימים של סוף שנות הארבעים ותחילת שנות החמישים. הייתה רוח אחרת בין האנשים. היינו כולנו צעירים. היו גם זקנים. הצעירים כיבדו מאד את הזקנים. לא כמו היום. היום? איפה? אולי בגלל שכולם היו גם עניים. מי שהיו לו כמה לירות, היה נחשב אדם עשיר. היו בינינו אנשים שבמקרה לא נבראו מלאכים. על מלאך אנושי כזה אני רוצה לספר לך. אבל קודם אני רוצה שתדע את הרקע של כל הסיפור, שכל מילה בו היא אמת לאמיתה.

אבי הזקן תמים מת עליי והותיר אותי לבד עם אמי הזקנה בחדר קטן בעליית גג של אחד הבתים העתיקים בשכונת השומרונים הישנה, היא "חארת אל יסמינה" בשכם. המצב הכלכלי היה קשה מאד. מה אני הייתי? צעיר בן קצת למעלה מעשרים ושבע שנים.

בסוף אוגוסט 1949, כשלא הייתה ברירה אחרת, הצטרפתי אל דודי יפת בן אברהם צדקה = حسني بن ابراهيم صدقة בדרכו חזרה משכם לתל-אביב. כולנו גרנו על גג בית בן ארבע קומות ברחוב אילת בתל-אביב על גבול יפו. זאת הסביבה בה צמח והתארגן היישוב השומרוני מחוץ לשכם, עוד מתחילת המאה הזאת.

הקמתי לי ולאמי צריף קטן על הגג, שלא היה אלא חדרון קטן, שהיה בו מקום רק למיטה אחת, אותה הוועדתי לאמי. אני ישנתי על הרצפה. בשנים הראשונות שלי בתל-אביב, עבדתי בתפירה אצל ברלינר הרומני. לא ברלינר של היום, אלא האח הגדול במשפחה הזאת. בשנת 1955 הייתה המשכורת שלי 35 לירות לשבוע.

את הימים ההם שבין 1949 ל-1955 על הגג לא אשכח לעולם, כי למרות שהיה קשה לכולנו להסתדר, הנה אחרי שעות העבודה הייתי מלמד את הילדים הקטנים את הקריאה בתורה, מה שאני עושה היום, ואחרי כן היו באים הבחורים, או שהיינו יושבים, משחקים, שותים, אוכלים, עד שעות הלילה המאוחרות, או שהיינו יוצאים לבלות ברחובות אלנבי ודיזנגוף וגם על שפת הים.

אלה היו ימים קשים אבל מאושרים לצעירים כמונו. העילוי שבחבורה היה אברהם אלטיף = מרג'אן בן ג'מיל לטיף (مرجان بن جميل لطيف), בן גילי, זכרונו לברכה. כל המשפחה שלו נשארה בשכם. אנחנו היינו החברה שלו. בחבורה היו גם אנוש מרחיב = עבאס בן שאכר מפרג' (عباس بن شاكر مفرّج) ואחיו הבכור אברהם = ח'ליל (خليل), מצליח מרחיב = תייסיר בן פיאד מפרג' (تيسير بن فياض مفرّج), ששון צדקה = סרור בן פארס צדקה (سرור بن فارس صدقة) ועוד.

כמעט לא היה ערב שלא היינו יוצאים לבלות. הלב היה פתוח איש אל רעהו. אמי פועה = זינב (زينب) הייתה רואה אותי מתלבש יפה ומשפר את הופעתי מול הראי. "איפה אתה הולך?" הייתה גוערת בי. "לא, אמא, אני רק מלווה את אברהם וחוזר", הייתי אומר לה תמיד. הליווי היה נמשך כמה שעות. אמא לא התעוררה כשהיינו חוזרים בשעות הקטנות של הלילה, מהטיול הארוך שלנו ברחובות תל-אביב ויפו.

אהבה שכזאת

מה שכן, בליבי הייתה שמורה פינה קטנה של געגועים עזים לקרוביי בשכם, בני דוד של אבי וילדיהם, ובייחוד ליפה שבהם, חמדת-לבי המיועדת לחיים משותפים איתי. כשעזבתי את שכם, עוד לא דובר בנו נכבדות. עדיין נחשבתי נער, וגם לא היה בידי אף לפרנס את אמי הזקנה. עברתי לתל-אביב כדי לנסות לבנות את עתידי.

בשנת 1952 נפתחה הדרך מתל-אביב להרגריזים לתקופת הפסח בלבד. במפגשים השנתיים האלה, התחזקה אהבתנו ונתקבלו החלטות באשר לעתידנו המשותף. הפרידה הממושכת, מפסח עד פסח, רק המשיכה והגבירה את אהבתנו. לא נותר אלא לבחור את היום ואת המועד המתאים לכך שהיא תעבור אליי משכם לתל-אביב, במסגרת איחוד משפחות.

עוברים לשיכון בחולון

בינתיים התרחשו דברים ביישוב השומרוני הקטן והדל מחוץ לשכם. אחרי משא ומתן ממושך, הוקם לנו השיכון בחולון. לכל משפחה מ-22 המשפחות הוקצה בית. גם לי ולאמי פועה. הבית שהיה מחצית מבית דו-משפחתי, היה שינוי עצום לטובה, לעומת הצריף בו גרנו על הגג ברחוב אילת.

מיותר לתאר לך את ההרגשה הנהדרת לעבור לבית משלך יחד עם כל אנשי הקהילה. דירה קטנה אבל כולה שלנו, שלי ושל אמי. אז עוד לא היו מוסרים את הדירות לדיירים כמו שמוסרים היום. היום אתה מקבל דירה עם דלתות לחדרים, עם ארון קיר וארון כביסה, ועם ארונות ושיש במטבח. אז, כל מה שהיה בדירה לא היו יותר משלוש דלתות, אחת לדירה ושתיים לחדרי השירותים. כן היו גם חלונות. זה מה שהיה. אבל מה שכן היה עוד, הייתה שמחה גדולה ואדירה, שסוף סוף יש לכל משפחה בית משלה.

לבית הזה הבאתי את מעט הריהוט שהיה לי בצריף על הגג ברחוב אילת בתל אביב. שני כיסאות ושולחן, שטיח קטן, ארון קטן, עוד ארון קטן לדברי מזון, ארגז קרח שקראו לו "מקרר" ואת מיטתה של אמי. כסף למיטה נוספת לא היה לי. בדירה החדשה לא שיניתי ממנהגי. בלילה פרשתי את המזרן הקטן על השטיח וישנתי למרגלותיה של אמי.

הידיד הטוב - אבא ישראלוּב

מן הראשונים שבאו לבקרני בביתי החדש, היה אחד מידידיי הקרובים ביותר, בן למשפחה בוכרית, אבא ישראלוּב שמו. הוא נפטר לפני כמה שנים, זכרונו לברכה. אז היה עובד לפרנסתו בבית חרושת לקופסאות פח. היה לו חוש מסחרי. הוא התקדם בחיים אך תמיד שמר על ידידותנו. הוא היה כמו אח לי. בחור עם לב זהב שהחיוך לא סר מפיו. כולו היה אהבת האדם, ומחפש רק כיצד לעזור, גם למי שאינו מבקש עזרה.

אבא הכיר אותי כשהייתי עובד אצל ברלינר. כבר מהפגישה הראשונה התיידדנו. לא היה בכך פלא, שמיד עם עברנו לדירה החדשה, הוא בא לברכני. הוא בחן את הדירה, את הקירות המסוידים בלבן, את הריצוף הכהה, את האריחים הקטנים, את השטיח ואת המזרן, את ארגז הקרח והארון הקטן במטבח, את המיטה הישנה של אמי, את הפתחים בבית ללא דלתות, את החלונות העירומים. אחרי כן, בעודי שותק בבושת מה, עוקב אחרי מבטו, הוא הנהן פעמיים אחדות בראשו, מבלי לומר דבר, הסתכל בי בעיניים מלאות השתתפות וידידות, פנה אחורה והלך בברכת שלום, מבלי להסביר לי מדוע נהג כך.

ואני ידעתי בנפשי פנימה את פשר מבטיו. הוא בחן בעיניו את המסכנות שלי, את חוסר התוחלת במצבי. אך הוא ידע שהוא רק יגרום נזק בל ישוער לידידותנו, אם יעיר לי על כך. די היה בכך שהכרתי את מצבי, לא הייתי זקוק לרחמי איש.

אבל בכל זאת, מה עושים? הרי איני יכול להביא כלה משכם לבית שכזה, כלה יפה שהייתה בבת עיניו של אביה ובת תפנוקיה של אמה, תיבדל לחיים ארוכים. אני חייב לעשות משהו עם עצמי. אבל מה? הרי כסף לא נופל מהשמים, רק גשם בלי מן לאכול. המשכורת הספיקה רק בקושי למחייתי ולמחיית אמי הזקנה. מה אעשה בצר לי?

אבא נחלץ לעזרה

"ככה אתה רוצה להתחתן? זה מה שאמר לי מבטו של אבא ידידי. ככה?"

"באמת" – אמרתי לעצמי, "ככה אתה רוצה להתחתן, ככה?". הבטתי בכל פינות הבית. הרהרתי. לא, לבית כזה אני לא אוכל להכניס כלה.

"אתה יודע מה?" – שואל אותי למחרת אבא ישראלוּב ידידי הטוב – "מה שחסר לך יותר מכל דבר אחר, אלה תריסים לחלונות. כן, תריסים. הלוא גדר לבית עוד אין לך, וכל אחד יכול להציץ מן הרחוב ישר לתוך הבית, ואיך מחר תסתדר עם הכלה בלי תריסים?"

"אבל מאיפה אני אקח כסף לקנות תריסים?" אני שואל אותו. "המשכורת שלי מספיקה בקושי לי ולאמי, אז אתה מדבר על תריסים?"

"קח הלוואה" – הוא אומר לי.

"הלוואה?" – אני שואל אותו – "מי ייתן לי הלוואה? למי בכלל יש כסף? ומי בכלל מכיר אותי שייתן לי הלוואה?" אני ממשיך וממטיר עליו שאלות משאלות שונות.

אבא צחק בגיל. "מה קרה לך?" הוא אומר – "לא שמעת על קיומו של 'בנק הלוואה וחיסכון'?"

"הלוואה מבנק?" אני תמה עליו – "מה פתאום ייתנו לי הלוואה, מי יערוב לי?"

"אל תדאג" – אומר אבא וטופח על שכמי – "יש עוד ערך למושג 'חברות' בעולם הזה".

להגיד לך את האמת? אבא ישראלוּב הדביק אותי בהתלהבות שלו. הלכתי איתו יחד לבנק והוא סידר לי שם הלוואה 250 לירות. או, זה היה הרבה כסף, כמו שתי משכורות חודשיות שלי. הוא מצא עוד שני אנשים והם ערבו לי כמחווה ידידות כלפיי. שבתי לחנות בה עבדתי אצל ברלינר. עוד לא הספקתי להפעיל את מכונת התפירה וכבר אבא נמצא שוב איתי. הוא תחב לכף ידי עוד 250 לירות.

"קח, קח", הוא אומר, "אני יודע שאתה צריך. לקחתי עוד הלוואה בשמי כדי שיהיה לך".

מה אני אגיד לך, בן אדם כזה לא מוצאים הרבה היום. הלכנו יחד לנגר והזמנתי תריסים מעץ. הם עלו לי בדיוק 250 לירות.

מיטת הכלולות

הסתכלתי שוב במה שיש בחנות. משכה את עיניי מיטת עץ גדולה וכפולה. שאלתי – "כמה?" אמר לי המוכר: "500 לירות".

לא היססתי רגע. הזמנתי עוד מיטה כזאת. הנגר קרא לאבא אחר כך והודיע לו על הזמנתי למיטה כפולה. "תן לו מה שהוא רוצה", אמר אבא, "אני ערב לו שהכל יהיה בסדר".

בפסח 1956 התחתנתי בהרגריזים. זהרה = מסעודה (مسعودة) אשתי המתינה עד שנת 1957, כשהתירו לה הירדנים לעבור לחולון. היא הביעה את התפעלותה מהריהוט ומהתריסים הצבועים כל כך יפה.

כשבאה, עברה הרינה בכל השכונה, ומי שמח יותר מכולם? אבא כמובן!

"אורי", אמרה לי זהרה, "בחלום הכי יפה שלי לא חלמתי שתכין לנו דירה נאה כל כך. אך, לו חי אביך עד היום, היה נהנה מאד", אמרה.

"יש אבא ויש אבא!" אמרתי.

הסיפור זמין גם להאזנה באתר ובאפליקציית השומרונים.