טוען את השומרונים...

השומרונים, הקהילה השומרונית

דינו של התוחב חוטמו

סיפר
סמיח בן בנימים צדקה

מחנה האהלים בהרגזים

הצעירים שלנו זוכרים רק מעט מן התקופה בה גרה הקהילה באהלים על הרגזים, בימות האביב והפסח. היום כאשר כולם ספונים בבתים המרווחים של קרית לוזה, שרועים על מסעד העץ והספה, מלהגים על דא ועל הא, על תוכנית הביוב וחיזוק מערכת החשמל, על הוועד החדש ועל תוכניות הפיתוח השונות, על הנקיון ועל המים, שוכחים כולם את הימים הקשים באמת שבילו אבותיהם על ההר.

בסוף הערב או בשעת לילה מאוחרת פורשים הכל לשנת הלילה, נועלים את ביתם על מסגר ובריח. אין יוצא ואין בא. מי בכלל חושב אז על האהלים, שהיו פרוצים לכל עובר ושב? כן, היו כאלה שגרו גם בצריפים אך האם אפשר היה לנעול את הצריף, להבטיח את תכולתו מפני גניבה?

היינו חשופים אז לכל אחד שעבר בסמוך, מושיט יד חומדת וחמקנית, התולשת מפה רהיט ומשם כלי, סנדלים שזה עתה נקנו בכסף, שנחסך זמן רב. את הכסף המעט שמרו הכל על גופם, במעמקי החיק או בית השחי וגם בכיס פנימי מתחת לחגורת המכנס.

חלק גדול מן הזמן היינו מקדישים לשמירת חפצינו בשבע עינים. לא ניתן לסגור אהל באופן מוחלט. לפני שפרשנו לישון היינו קושרים היטב את לולאות שני צידי הפתח, אך תמיד היה יכול כל הרוצה בכך להשחיל יד ולגשש אחר חפץ כלשהו בתוך האהל, או אף גם לתחוב ידו מתחת ליריעותיו.

נציר אלקיני

מן הגנבים הידועים לשמצה היה אחד, נציר אלקיני [Naseer ElQinnee] שמו, ערבי מכפר קליל, שלמרבה הגיחוך היה תפקידו לשמור על אהלי השומרונים בשעה שכל בני הקהילה היו טרודים בהכנות לזבח פסח. השומרונים היו מוותרים ברצון על שרותיו, אך לא היתה להם ברירה, הם נאלצו להסכים להעסיק בשכר שני שומרים מכפר קליל ואף להעלות מס לבני הכפר – כבש אחד מן המיועדים להקרבה – כדי להבטיח שבני כפר קליל לא יפריעו למהלך הזבח. נוהג מרושע זה נמשך עשרות שנים עד שעלה חוסיין לכס המלוכה ההאשמי; בפקודתו בוטל.

נציר לא החמיץ שום הזדמנות לנצל את שוטטותו בין אהלי השומרונים, כביכול לצרכי שמירה, כדי להעלים חפצים שונים מהם. המצב הגיע לידי כך שמדי מוצאי חג המצות, שביעי של פסח, היו השומרונים מדווחים איש לרעהו על חפצים שנגנבו מהם. נציר המשיך להסתובב בין האהלים, כאילו לא בו הדברים אמורים. אם מישהו היה מפנה כלפיו אצבע מאשימה, היה מקדיר פניו כנעצב, ונשבע אלפי שבועות בזקן נביאו, שידו לא היתה במעל. היה אף חשש להאשימו. אם מישהו בכל זאת היה מתעקש להשיב את הגניבה, היה מדבר עם נציר בלשון חלקלקות, והלה היה מתרצה "להתנדב" למצוא את הגנב. אין צורך לאמר שברוב המקרים היתה הגניבה מושבת לבעליה, ונציר היה זוכה לתגמול נאה על תושייתו. גם גנב וגם בא על שכרו.

מי שלא גילתה רצון כל שהוא להשתתף ב"משחק" הזה בין נציר הגנב/השומר לשומרונים, היתה מרים ["אם אבראהים"], אשתו היהודיה הרוסייה של דודי יפת בן אברהם צדקה. היא הלכה אחרי בעלה בכל אשר הלך, וניסתה בכל כוחה ובהצלחה גדולה להסתגל למנהגי הקהילה. אך מעשיו של נציר לא תאמו כלל את דרישות ההתנהגות שלה.

יום אחד התלוננה מרים באזני בעלה כי נגנב מהאהל קומקום הקפה, וכי היא אינה מצליחה להבין כיצד ומתי אירע הדבר. יומיים לאחר מכן נעלם גם קומקום התה. הכל היפנו אצבע מאשימה בכיוון נציר ה"שומר". מרים החליטה ללמדו לקח. היו לה זרועות איתנות וחזקות, ולא פעם סייעה לבעלה ביישוב בכוח הזרוע של מחלוקות קהילתיות בין משפחתיות...

לקראת יום טבח, הוא יום הארבעה עשר לחודש הראשון, יום זבח הפסח, הפיצה מרים שמועה כי יפת בעלה האמיד רכש מלאי גדול של בדים לכותנות מדמשק, כדי למכור לשומרונים, וכל המלאי הזה נמצא באהלו. השמועה פרחה מפה לאוזן ומאוזן לפה עד שנקלטה היטב באזניו הכרויות של נציר השומר.

מרים ידעה כי נציר ינצל את שעת הכושר בה כל השומרונים נמצאים ברחבת זבח הפסח, כדי לפרוץ לאהל ולגנוב ממלאי הבדים, שהוא נטה להאמין כי נמצא שם.

אצבעות הברזל של מרים צדקה

מרים לא הצטרפה אל החוגגים. היא נשארה בתוך האהל הסגור ממתינה בסבלנות לנציר. אור לא הדליקה כדי שלא תוסגר עובדת הימצאה באהל. בעוד הכל טרודים בניקוי הכבשים השחוטים ובהכשרתם, עשה נציר את דרכו מלא בטחון בכך שימצא שלל רב.

נציר ניתר בין היתדות וחבלי האהל עד שהגיע אל הפתח הסגור. הוא פנה כה וכה וראה כי אין איש. נראה היה כי הכל ערוך למעשה הגנבה. תחילה בדק היטב בידו האמונה את מקומו של החרך בפתח הסגור היטב, באצבעותיו החזקות ניסה להרחיבו, כדי שיוכל לתחוב את ראשו מעבר לחרך, ומובן היה כי האבר הראשון שתחב היה חוטמו.

עוד בטרם ניסה להמשיך לתחוב את שארית פניו, נאנק נציר בהפתעה המהולה בבהלה רבה. הוא חש בכאב הגובר והולך, כי מישהו מתוך האהל משך בכוח בחוטמו ולא הירפה. היתה זאת מרים שחכתה זמן רב לרגע הכושר הזה. היא קפצה במהירות ואחזה בחוטם בין אצבעות ידה האיתנות והמקופלות. היא לא הסתפקה בצביטה אלא אחזה בעוז בחוטמו הגדול של נציר האומלל המרושע ולא פסקה לצבוט ולמשוך את חוטמו.

נציר זעק והתחנן בדמעות כאב כי ירפו מחוטמו, אך היד מתוך האהל לא הרפתה, משכה וצבטה ללא הרף עד כי חוטמו של נציר הכחיל והאדים חליפות.

לקול זעקותיו נזעקו רבים מהשומרונים שברחבת הזבח, שכן אהלם של מרים ויפת לא היה רחוק משם. עד מהרה נקהלו רבים למראה המחזה המשונה, של נציר הזועק על חוטמו הצבוט ביד בלתי נראית בתוך האהל, הכל החלו לגעות בצחוק עז. ותשא העדה את קולם ויצחקו - זה עונשו של הגנב.

מרים המשיכה להחזיק בחוטמו של נציר, אך עתה משנוכחה שהשומרונים צוחקים למשבתו, החלה לגעור בו על גנבותיו. קול גערותיה, שרק הגבירו את לעגותיהם של בני הקהילה לנציר.

מרים נעתרה לבסוף לתחנוני בעלה להרפות מחוטמו של נציר, רק לאחר שהבטיח לה ולבעלה יפת, כי ישיב את קומקומי הקפה והתה שגנב.

אמנם, למחרת בבוקר כשהתעורר מעלפונו וייסוריו רפו קמעא, מיהר ורכש למרים קומקומים חדשים. הוא נזהר מאד שלא לתחוב יותר את אפו באהליהם של בני קהילת השומרונים.

הסיפור זמין גם להאזנה באתר ובאפליקציית השומרונים.