לימוד קריאת התורה בעבר ובהווה
כשאני מסתכל היום על בני הקהילה הצעירים ובמיוחד על הילדים, אינני יכול שלא לשוב ולכנותם "ילדי שוקולד", שכל מה שהם מבקשים ניתן להם ללא טענות ומענות. הכל בא להם מן המוכן. בדרך כלל הם שוכחים להגיד "תודה". ימחל להם האל.
נכון שמוטלים עליהם חובות, שאנחנו בגילם לא היו לנו. מערכת הלימודים הייתה שונה אז לגמרי ולא כמו היום, שעל כל תלמיד מוטלת מעמסה כבדה של שיעורי בית. אבל אם תשאלו אותי, שום דבר בעולם לא שווה שנזניח במשהו את לימוד המסורת שלנו, ובעיקר קריאה בתורת האמת והחיים, שהיא כל חיינו, כל ימינו על האדמה הזאת.
אבל יש קריאה בתורה ויש קריאה בתורה. בילדותנו ובצעירותנו היינו קוראים בכל שבת, אחר הצהריים, ספר אחד או שניים מן התורה. היום אם הילד קורא שתיים או שלוש פרשות, הוא מתחיל להתלונן שזה יותר מדי.
יש גם הורים שמחמיצים פנים כי זה לא מוצא חן בעיניהם שמכבידים יותר מדי על הילדים, לטענתם. אם בזמננו מישהו לא היה מקשיב לקריאה של מישהו אחר, ומי שהקריא אותנו היה שם לב לכך, אוי ואבוי לנו, ומה שקרה לנו היה נורא ואיום, היום מסתפקים בגערה, וגם אז לא כל כך בחומרה. העיקר שיקראו.
זה מזכיר לי שבילדותי ובנערותי למדתי לקרוא תורה אצל הכהן פינחס בן מצליח = فتحي بن توفيق שהיה כהן גדול בשנים 1982-1984, ירחמו ה'. הייתי בקבוצה לא קטנה של ילדים ונערים שהיו קוראים אצלו. קבוצה אחרת של ילדים ונערים קראו אצל הכהן אב-חסדה בן יעקב = ابو الحسن بن يعقوب ירחמו ה'.
לימוד תורה בדרך הקשה
יום אחד פנו אליי מספר מחבריי מהקבוצה שקראה אצל הכהן אב-חסדה ואמרו: "מה דעתך שתבוא היום לקרוא אתנו?". בתחילה סירבתי, כי לא רציתי להכעיס את הכהן פינחס. כל אחד מן הכהנים שהקריאו את הילדים, הקפיד שאף אחד מאלה הקוראים אצלו לא יעבור לקרוא אצל כהן אחר. הייתה כמו תחרות ביניהם. כל אחד מהם התגאה בשקדנים שבקוראיו, היודעים לקרוא היטב וללא שגיאות את כל פסוקי התורה. התחרות הזאת לוותה במתח רב. אני הייתי נער קטון, שלא היה מודע אז לתחרות בין הכהנים.
אחרי שחזרו חבריי והפצירו בי לשנות ממנהגי ולבוא איתם עניתי והצטרפתי אליהם. הלכנו באותה שבת לקרוא תורה אצל הכהן אב-חסדה. אני הייתי בטוח בידיעתי את קריאת התורה ברמה טובה מאד, בהשוואה לנערים אחרים. הכהן אב-חסדה היה ידוע בנועם הליכותיו. לא חששתי שאגיע למצב שהוא יגער בי על טעויותיי. לא ידעתי כי הכהן אב-חסדה, שהיה אהוב וחביב על כל הבריות, הנה בקריאת התורה נהג בצורה קשה מאד עם אלה שלא קראו היטב.
אצלו כל אחד היה חייב לקרוא באופן מושלם. הוא לא היה מוותר לאף טעות. הוא לא היפלה בין גדול לקטן, מי שטעה נענש מיד. הוא טען תמיד באוזנינו שלימוד טוב משיגים רק בדרך הקשה. אם הינך מבקש להשיג ידע, יושג הדבר ביזע. מי שמוותרים לו לעולם לא ילמד, אך מי שנענש על טעות שעשה, יזכור טעות זאת ולא יחזור עליה. זו הייתה פילוסופיית הקריאה של הכהן אב-חסדה.
שלושים מלקות
ישבנו בשורה אופקית, על השטיח בחדר הגדול, משולבי רגליים בישיבה מזרחית. אני לא יודע מה קרה לי ועל מה חשבתי באותו רגע. הכהן אב-חסדה שם לב שאני לא מקשיב, רק ממתין לתורי בקריאה. הוא עצר את קריאתו של חברי והורה לי להמשיך לקרוא מאותו מקום. אבל כאמור אני לא הקשבתי. חלמתי. לא ידעתי מהיכן להמשיך. אף אחד מחבריי לא התנדב לעזור בלחש אפילו. הם שיגרו אליי מבטים של שמחה לאיד.
הכהן אב-חסדה לא המתין גם לא לשנייה אחת. הוא קרא לבנו יוסף, היום הכהן הגדול [1987-1998], ופקד עליו להביא את ה"הינדזה" = סרגל עץ ארוך עם חבל לא ארוך. יוסף בנו, קורן מאושר, נחפז לקפוץ ממקומו ולעשות כהוראת אביו. הכל ידעו מה צריך לעשות. שני קוראים אחרים התנדבו לעזור לכהן. הם קשרו את רגליי בחבל והשכיבו אותי על בטני כשכפות רגליי מופנות כלפי מעלה. תפקידו של יוסף היה להלקות אותי 30 פעם בסרגל העץ, ב"הינדזה", בעוד הכהן אב-חסדה אביו, מונה.
אני לא צריך לספר לך כיצד החרידו צרחותיי את כל השכונה השומרונית בשכם. צרחתי בכאב רב אחרי כל מלקה. שמתי לב שבנו של הכהן אב-חסדה מחמיר במלקות. אולי מפני שזו היא הכנסת האורחים המקובלת למי שאינו קורא אצל אביו. אם אתם חושבים שחבריי גילו מידת מה של רחמים והשתתפות בצערי, אינכם אלא טועים. להיפך, הם התקהלו סביבנו, צוחקים ונהנים מן העינויים שעברתי.
בסיום המלקות, שחררו את רגליי, ואני גררתי את עצמי למקומי על ברכיי. כפות רגליי הכחילו מן המלקות שניחתו עליהם. אני עד היום לא מבין איך הצלחתי להגיע הביתה אחרי העונש הזה. בהגיעי הביתה זינקתי למקום משכבי ושם שכבתי נאנח ונאנק, עד שהוקל לי.
בפעם הבאה הקפדתי לא להקשיב להפצרות חבריי לחזור ולקרוא אצל הכהן אב-חסדה. שבתי לקרוא אצל הכהן פינחס. אם הנכם חושבים שנטרתי טינה לכהן אב-חסדה על המלקות שספגתי, שוב הנכם טועים. היום במבט לאחור, אני מודה לו על כך. בזכות צער המלקות למדתי להקשיב לקריאה, ובעיקר לשננה היטב. אני לא בטוח שיש היום צורת לימוד טובה יותר. קשים פצעי לימוד התורה, אך קשה מהם הטפשות אלף מונים.
הסיפור זמין גם להאזנה באתר ובאפליקציית השומרונים.