טוען את השומרונים...

השומרונים, הקהילה השומרונית

המשקה המדביר חיידקים

סיפר
רצון בן בנימים צדקה

סיפרתי לכם די על הלחץ של השכנים הערבים על השומרונים, אך הפעם אשנה ממנהגי ואספר גם על ידידות. זאת לא הפעם הראשונה, אך תמיד נעים לחזור ולהיזכר באותם ימים קשים בשכם, שהיום לא נשאר לנו אלא רק להתגעגע אליהם. היו ימים. אם נוצרה ידידות בין השומרונים לשכניהם היה זה יותר מיוזמתם של השומרונים, שידעו היטב כיצד לכלכל את מעשיהם ואת דרכם בקרב הסביבה.

איש לא ידע ואיננו יודע גם היום מה יילד המחר, לכן כל יצירת ידידות כזאת הייתה כעין השקעה טובה או שטר חוב של ביטחון לעתיד. לפעמים הושתתה הידידות הזאת על בסיס מוזר.

האם אתם יכולים לתאר לעצמכם "שולחן" שומרוני בלי יין או שיכר המשמחים לבב אנוש, בלי איזו כוס עראק צלול מהול במים המלבינים אותו כחלב? בלי שיר יין כמו "מי ישתה היין עבד עבדו אני, קום קח קדח=קדח בידך מהר והשקני"? לא, לא. אי-אפשר לתאר. ההפך בבני הדת המוסלמית: שעליהם נאסר לשתות שכר.

אבל כמו שהדברים ידועים, האיסורים קיימים כדי שיפירו אותם, והמצוות כדי שלא יקיימו אותן, כי אחרת, כיצד אתה מסביר את העובדה כי בתי השומרונים שעסקו בהכנת יין ושכר לקדש בהם את השבת והמועד, היו מלאים תמיד בשכניהם שבאו להשיג בכסף לא מעט איזו "נוסייה"=نصفية או "אלפייה"=ألفية, מחצית הבקבוק או בקבוק גדול ושלם, להעביר בהם את לילות החורף הקרים כל כך בשכם.

כמובן שכל המקח והממכר היו אסורים על פי החוק, ומי שנתפס – נאסר או הולקה, אך אם הדבר נעשה במסגרת אירוח בבית הידיד השומרוני, זה כבר היה סיפור אחר לגמרי. אם האורח היה מוצא בשובו לביתו איזה בקבוקון מוצפן בחביון גלימתו, הכל היו מאמינים לשבועתו בזקן הנביא, כי אינו יודע כיצד התגלגל בקבוקון זה לחיקו.

העראק השומרוני היה חזק יותר מכל איסור, ועל כן בעבור קטילת כל החיידקים=البكتيريا בגוף, אפילו מצווה היא לעבור על מצוות הנביא...

חסן עבד אלפתאח

כמעט וסטיתי מן הסיפור שאני מתכוון לספר לכם על אותו ידיד מוסלמי, חסן עבד אלפתאח=حسن عبد الفتاح, שהיה מתארח תדירות בבית הכהן אב-חסדה בן יעקב=أبو الحسن بن يعقوب, שהיה מן האהובים בכהני השומרונים, על בני קהילתו ועל כל מי שהכירו מערביי שכם.

הכהן ידע את נפש ידידו, ובכל ביקור היה מכבדו לא מעט "טיפות מרות" מן העראק הביתי "המתוק ההוא". על שום מה היה הכהן אב-חסדה מכבד את אלפתאח במספר כוסיות עראק, שאחרי השלישית בהן כבר התקשה הלה למנותן, אם לא על אותם שירותים קטנים, שהיה אלפתאח מספק לכהן. פה סבלות קטנה ושם השגת מצרכים שאינם נמצאים למכירה בשוק, ועוד שירותים שונים ומשונים, שכוסית עראק "חלבי" הייתה תשלום נאות לכל אחד מהם.

ביתו של הכהן אב-חסדה לא היה היחיד שאלפתאח היה נוהג לפקוד. גם הכהן אברהם בן פינחס=إبراهيم بن خضر היה מארח קבוע של אלפתאח, שידע להעריך היטב את השיכר שהכין הכהן. אך משום מה, העדיף אלפתאח תמיד את אירוחו של הכהן אב-חסדה.

כך היה נוהגו לאורך שנים עד כי חיזקו כוסות המשקה את הידידות כעבותות פלדה. יום אחד חלתה אשתו של אלפתאח. כל הרופאים ניסו להעלות לה רפואה, גם המהוללים שבהם, ואסף עבד אלהדי=واصف عبد الهادي ומוסטפה אלבושנאק=مصطفى البشناق לא צלחה ידם. מחלתה החמירה מיום ליום. אלפתאח התהלך כמו סהרורי מרוב צער, על כי מיטב הרופאים בשכם הודיעו לו שאשתו סופרת את ימיה. יום אחד בהיותו בביתו של הכהן אב-חסדה דחה את יד הכהן המושטת להגיש לו את השיכר שכה אהב.

הכהן המושיע אב-חסדה

הכהן החכם אב-חסדה ידע כי נפל דבר וביקש לדובב את ידידו. הלה במקום להשיב לו על שאלותיו פרץ בבכי קורע לב, ותוך כדי נאקות סיפר לו במילים מקוטעות על מצבה של אשתו. "וכי מדוע לא סיפרת לי, לידידך הטוב, והטלת יהבך על הרופאים בשכם, שלא עזרו לך?" – שאל הכהן.

"אם יש בידך ישועה לאשתי, אל תהסס והצל אותה" – זעק אלפתאח בתגובה.

"דומני שיש בידי רפואה לאשתך" – אמר לו הכהן אב-חסדה.

"מהי?" – שאל אלפתאח בתקווה גדולה.

"לך לך אל ידידי זכאי צדקה=زكي صدقة המתגורר בטול כרם, הידוע בכינויו 'אבו נימר'=أبو نمر, הוא בן קהילתי והוא ימצא לך רופא בתל-אביב שיביא מזור למחלת אשתך".

התנפל אלפתאח לרגלי הכהן אב-חסדה והחל לנשק את אצבעות רגליו. הכהן הואיל מצדו להתכופף ולהעמיד את ידידו על רגליו, בהשמיעו באוזניו דברי ניחומים עם תקווה כי אומנם יימצא הפתרון למצבו.

חסן עבד אלפתאח לא היסס ולמחרת בבוקר נטל את אשתו החולה והם נסעו משכם לטול כרם. אבו נימר שמח לראות את פניו וקיבלו במיטב האירוח. לאחר חילופי הברכות הרגילים סיפר חסן עבד אלפתאח לאבו נימר את סיבת ביקורו. הוא מסר לו שלומות מן הכהן אב-חסדה. לשמע שמו של הכהן שמח אבו נימר מאד כי רק לעיתים רחוקות, בימי חג ומועד, פקדו הוא ובני משפחתו את קרוביהם בשכם. הוא כיבד מאד את הכהן אב-חסדה והחשיבו לידיד נפש. הוא גם שמח על הרעיון של הכהן להפנות אליו את חסן עבד אלפתאח, מכיוון שראה כך בקשה של הכהן כי יפקוד את קרובי השומרונים בתל-אביב יפו. לאבו נימר לא נתאפשר, מסיבה כלכלית, לנסוע לשם, ועתה משנתאפשר לו הדבר על חשבון חסן עבד אלפתאח הודה בליבו למעשהו הטוב של הכהן.

אכן חש הוא געגועים לראות את בני משפחתו המתגוררים ביפו, ובייחוד את בניו של הזקן המנוח אברהם בן מרחיב צדקה=إبراهيم بن فرج صدقة, ותהה לדעת כיצד הם מכלכלים צעדיהם לאחר מות אביהם.

חסן עבד אלפתאח ואשתו לנו בבית אבו נימר ולמחרת שכרו מכונית שתביאם ליפו. שם קיבל את פניהם יפת=חוסני בן אברהם צדקה שכה שמח לראות את פני ידידו אבו נימר. לאחר שיג ושיח יעץ להם יפת ללכת אל רופא מומחה ברחוב פינסקר ליד שפת ימה של תל-אביב. הם כבר שילחו את המכונית, כי לא ידעו כמה זמן יארך ביקורם, ועל כן הציע חסן עבד אלפתאח כי ילכו שלושתם ברגל אל רחוב פינסקר. אבו נימר נאלץ להסכים להצעה, שכן כל הנסיעה הייתה על חשבונו של חסן, אך הציע כי נשותיהם תישארנה בינתיים בביתו של יפת צדקה עד שיבררו אם הרופא מוכן לקבלם.

חמדת הלב בעקבות העין הרואה

הלכו שניהם רגלי מיפו לתל-אביב, לאורך שפת הים. חסן לא הפסיק להביע את התפעלותו, ממראה הסחורות המוצגות בחלונות הראווה ומן המדרכות החדשות שהותקנו בצידי הדרכים. אך כשהגיעו קרוב לשפת הים חזו עיניהם במראה בנות תל-אביב הצעירות המשתכשכות בים, לבושות למחצה ולרבע, כי אז כמעט יצאו עיניו של חסן מחוריהן. זו הייתה הפעם הראשונה בחייו שיצא את תחומי העיר שכם.

ראשו של חסן הסתחרר עליו. "מה דעתך?" – שאל את ידידו אבו נימר – "שתנסה למצוא לי צעירה וטובה בין כל הבחורות היפות שאנחנו רואים פה?"

אבו נימר הבין ללבו של חסן עבד אלפתאח, ובחוש ההומור המפותח שלו הגיב מיד: "אד'א כנת טביב אלהוי, כנת טיבת חאלי בידי" – אמר לו בערבית במשמעות: "אם הייתי רופא הרוח הייתי מרפא תחילה את עצמי" = إذا كنت طبيب الهوى كنت طيبت حالي بيدي. "וכי למה אדאג לך, אולי אדאג תחילה לעצמי?" – אמר אבו נימר וצחק.

חסן עבד אלפתאח הבין מיד כי נהג בצורה מטופשת, כיצד עולות מחשבות כאלה בלבו כאשר מטרת ביקורו היא להביא מרפא לאשתו האהובה. הרי המחשבות הללו שעלו במוחו לנוכח מחמדי גופן של בנות תל-אביב, הן לא פחות מבגידה. הוא השביע את אבו נימר שלא יספר על כך דבר וחצי דבר לאשתו.

בשובם חזרה לשכם דרך טול כרם, לאחר שאומנם נרפאה אשתו של חסן ממחלתה האיומה, אמר אבו נימר: "אני מבין ללבך ידידי חסן, כאשר תפגוש את הכהן אב-חסדה, הוא יאמר לך כי עין רואה ולב חומד מעבירים דעתו של האדם מן העולם. כבר בתורתנו הקדושה נאמר לנו: 'לא תתורו אחרי עיניכם ואחרי לבבכם וכו'".

חסן עבד אלפתאח שמע ושתק.

הסיפור זמין גם להאזנה באתר ובאפליקציית השומרונים.